הדיפלומטיה חוזרת אל סף מלחמת ההתשה

בשלהי אוקטובר 2026 מאותת הקרמלין על נכונות לחזור למסלול הדיפלומטי, לצד המשך הלחימה בעצימות מלאה. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין נועד בארמון קונסטנטין בסנקט פטרבורג עם השליח האמריקאי המיוחד סטיב ויטקוף, בפגישה שבה השתתפו יורי אושקוב, קיריל דמיטרייב וג'ארד קושנר (President of Russia, n.d.; axios.com, n.d.). במקביל שחררה מוסקבה את האזרח האמריקאי סטיבן האברד (UNITED24 Media, n.d.; The Moscow Times, 2026), ואושקוב הודיע על הסכמה עקרונית לחידוש שיחות טכניות משולשות באבו דאבי סביב עשרה בנובמבר (Anadolu, 2026; Barta 24, n.d.). עם זאת, שעות ספורות לאחר מכן תקפו כוחות רוסיים את קייב במטחי טילים וכטב"מים (Winnipeg Free Press, 2026; El País, 2026), ופוטין שב והדגיש כי השטחים במזרח אוקראינה הם אדמות רוסיות היסטוריות וכי כל הסדר שלום חייב להעניק ערבויות ביטחוניות מלאות גם למוסקבה (Jerusalem Post — international, 2026b; ANSA, 2026b; ANSA, 2026a).

המצב הנוכחי שונה מההערכות שנשמעו לפני כשנה. באוקטובר 2025 החזיקו כוחות רוסיה בכ-19% משטחי אוקראינה והתמקדו בהתקדמות שוחקת בקווי הביצורים של דונייצק, סביב פוקרובסק וקונסטנטינובקה (russiamatters.org, n.d.-b; csis.org, n.d.-a; csis.org, n.d.-b). מבחינה כלכלית, הצמיחה הרוסית האטה אז לקצב של בין 1.0% ל-1.3%, ובנק רוסיה נאלץ להעלות את הריבית לשיא של 21% כדי לבלום אינפלציה שהגיעה ל-9.7% (ine.org.pl, n.d.). כיום, אף שקצב התקדמות הקרקע נותר איטי מאוד ומסתכם בכמה קילומטרים רבועים בחודש, מוסקבה הורידה את הריבית בהדרגה ל-14%, אך היא מוסיפה להתמודד עם אינפלציה שנתית של 11.6% ברבעון השלישי עקב מחסור בדלק ומצוקת כוח אדם מבנית.

העימות מול המערב משקף תהליך מתמשך שהחל להאיץ עוד בשנת 2021. בסוף אותה שנה ריכזה מוסקבה רבבות חיילים סביב אוקראינה ופרסמה אולטימטום שדרש לעצור את התרחבות נאט"ו ולהחזיר את פריסת תשתיותיו לקווי 1997. הפלישה המלאה בפברואר 2022 הביאה להקפאת כ-300 מיליארד דולר מיתרות מטבע החוץ של הבנק המרכזי בחו"ל, לגיוס מילואים חלקי ולסיפוח חד-צדדי של ארבעה מחוזות. חמש שנים לאחר הדרישות ההן, המציאות האסטרטגית השתנתה בכיוון הפוך: נאט"ו התרחב עם צירוף פינלנד ושוודיה, והכלכלה הרוסית נאלצה להסיט את זרימת הנפט והגז מהמערב לשווקים בסין ובהודו תוך הקצאת יותר מ-30% מתקציב המדינה לביטחון.

מאחורי הכותרות הצבאיות, מלחמת ההתשה יצרה פגיעות לוגיסטית וסחר מתעתע. מתקפות כטב"מים אוקראיניות בעומק השטח הרוסי פגעו במכליות נפט לחופי קרסנודאר ובמתקני תחמושת באזור מוסקבה, ובמקביל צנח יצוא החיטה בים השחור פי ארבעה בתוך שנה, למיליון טונות בלבד. מצד שני, המערכת הבינלאומית מוסיפה לייצר פרצות כלכליות: ממשל טראמפ בחר להחריג אכיפה של סנקציות על תזקיקי נפט מסוימים כדי לאפשר מעבר משלוחי דיזל רוסי לארצות הברית (Portfolio.hu, 2026). השילוב בין לחצי מלחמה לבין סדקים בבידוד המערבי מאפשר למוסקבה לתמרן בין חזית הלחימה למשא ומתן.

נותרה פתוחה השאלה אם המגעים באבו דאבי יבשילו להפסקת אש יציבה או יסתיימו כמנוף דיפלומטי בלבד (Anadolu, 2026; Barta 24, n.d.). מוסקבה דחתה בעבר הצעות שהועלו באוסלו ודבקה בתביעות לוויתורים טריטוריאליים מוחלטים (Aftenposten, 2026; ANSA, 2026b), בעוד שרמות האבדות הצבאיות האמיתיות נותרות שנויות במחלוקת (csis.org, n.d.-a). בנוסף, היכולת של רוסיה לעמוד בהוצאות ביטחוניות ארוכות טווח – בהן תוכנית פיתוח ימי של יותר מ-8.4 טריליון רובל – נתונה במגבלות משאבים מתהדקות (Legis1, 2026). המרחק בין השיח על הקפאת קווי החזית לבין המציאות בשטח מעיד כי ההסדר הסופי רחוק מהכרעה (The Media Line, 2026).